בחסות MuOnline.co.il ™
banner
השעון שלך:
שעון השרת:
מצב שרתים:  מחוברים
טופ
MuOnlineWebs
רשומים השבוע לסייג
גילדות
MuOnlineWebs
טירת המצור

סיפורו של יבשת האמיו

הנבואה:

גן העדן אמור להפתח שוב, הכוכבים יאבדו את דרכם, ופחד ישתלט על כדור הארץ. קדושים יקומו לתחייה ויהרסו את חותם השלשלאות. רעב יפשוט על הארץ, על הארץ! זה אכזרי! דם קרסמוני נשפך על הקרקע.

מתחת לשמש, שמונת התכשיטים של האגדה והתורה אמורים להופיע, והשטן יתעורר...  שים לב למה שאני אומר לך איש חכם! יום יבוא ושמונת הכוכבים יפלו על הקרקע, סיוט הימים אמור להקרא בעת פריצתן של קרני גן העדן מהשמיים שיובילו אחריהן שובל טבעות בעמק המוות, הארץ תואר בעוד שהעולם ישכח.

 

פרולוג:

מלך הדם

אנטוניאס, הנסיך של הלוחמים השחורים, התקרב למימוש שאיפותיו המטופשות.

"אמיו צריכה להיות שלי ורק שלי! טיפשים, אנשים מעוררי רחמים, הסתכלו על כוחי כאשר אני מטביע את החותם לגורלי".

מכשפת רשעית בשם למוליה התעצבנה על האדון המטופש ופיתחה את חוכמתה בתקוות שווא, עד שאנטוניאס שבע מקרבותיו הבלתי פוסקים בין אדוני הפיאודלים של אמיו. למוליה דיברה ללא סוף על סיפורו של האדון הנהדר, של השד, השטן של האפלה, קונדון אשר התקיים 1000 שנים לפני שאימפריית האמיו נולדה. היא דיברה  על אלו ששייכו את עצמם ללורד האפל שיהפכו לשליטים של כל העולם ולא רק של אימפריה או יבשת. אנטוניטס, שהיה מסנוור משאיפותיו, נפל בקלות לתכניותיה של למוליה. אלו שראו את צעיף ההטעיה של למוליה, יועציה הנאמנים ואלטרואיסטיים מתו מיד, וכל שנותר הוא היא האדונית הנאיבית, המכשפה הרעה ואביריה האכזריים צמאי הדם.

 

צבאו של אנטוניאס המשיך להרוס את הארץ, לכבוש את האימפריה בכוח מתחת לתעלולים והכישופים של למוליה, ותוך כמה זמן, ביום המאיים המוזכר בנבואת הסיקרומיקון כוחותיו של אנטוניאס התכנסו בקטטהוטום. החיילים המרושעים וחסרי הרחמים של אנטוניאס המתינו בדאגה לרגע בו אנטוניאס ולמוליה ישברו את החותם. הרוח הפכה לשקטה, והאוויר התמלא באי וודאות ככל שהרגעים עברו.

 

מקדש קטטהוטום התפורר בגרוטסקיות. לרגע קט חלפה בהלה בעיניו של אנטוניאס. "הכול בסדר, למוליה? " הוא שאל. המכשפת למוליה הייתה מוסתרת בחלוק שחור כהה והנהנה בראשה. "רק למלך הארץ, הרגע עלינו". מבוכתו וחוסר הוודאות של אנטוניאס נותרו, אך הוא נראה מרוצה, לכאורה, מתשובתה. ואז צעק אנטוניאס, "הארץ הזאת תישאר שלי כל הזמן!". וניסה לגעת בחותם של אטראמו.

"אום אורקוסט, חמיעד, קיראטוס, לה אל הוקבראס, אקטואה, הו."

לחש לא מוכר נשמע מפיה של למוליה ובו בזמן כיסה את אנטוניאס וילון מגן כחלחל. ברגע זה ממש החלה אבן החותם לשפוך אור. בעוד שהתגלמותו של למוליה נעשתה חזקה יותר ונועזת יותר, החל שיגעון של טירוף לזרום ולרקוד בעיניו של אנטוניאס בעודו נועץ מבט על התכשיט. "עוד קצת, קצת יותר ... " ידיו של אנטוניאס רעדו כשהתקרב אל אבן החותם. האור שנבע מן האבן התחיל להכבות "רק עוד קצת". - קלינק! לפני שהסתיימו מלמוליה של למוליה, התנפצה אבן החותם. "המלך, מלך הדם!" בעיצומם של קולות קולותיהם הנלהבים של החיילים הקוראים לאדונם, שדון החושך, קונדון קם לתחייה. הקונדון שהתעורר מתוך שינה הביט באנטוניאס וצעק, "עכשיו הארץ היא רק שלי, רק הדם והפחד ימלאו את האדמה הזאת!" ו 8 חתיכות של אבן חותם מפוזרים בכל רחביה של היבשת העצומה אמיו.

 

סיפור:

בתקופת המילניום, ארץ האמיו קידמה ופיתחה את האימפריה בצעדים גדולים. עם זאת, כפי שהוזכר בנבואה הגדולה, סיקרומיקון, היבשת של האמיו נפלה לתוך תוהו ובוהו. מנהיגים גדולים אשר שלטו פעם ביבשת האמיו נפלו, והממשל המרכזי, בשל המאבקים הפנימיים לכוח אדונים פאודלים רעבים, הביאו את הממלכה לשליטה ובכך התמוטטה האימפריה. המילניום של שלום ושפע הוא עכשיו רק זיכרון  וכתמי דם כהים שמכסים את הארץ. חורבות המלחמה הרסו את הארץ היפהפייה ושפיכת הדמים לא מגיעה לסופה. אפילו עכשיו, אדונים פאודלים קטנטנים בונים את מכונות המלחמה שלהם ומנסים לשוב ולהקים את מה שהיה פעם.

ובאותו זמן של שפיכות הדמים האין סופיות, הניחו כי שערי הגיהנום הושארו פתוחים כאשר השאיפות העיוורות של אדם טיפש הובילו שולל.

אנטוניאס האדון השוטה, מסונוור משאיפות, מרומה ע"י המכשפת המרושעת למוליה, ללא ידיעתו משתחרר לעולם קונדון, השטן של החושך, קושי של שד שהוטל בחותמו של אטראמו.

"עכשיו הארץ הזאת תהיה שלי, אני גירשתי את השלום כל הזמן... השמש לא תזרח עוד, האדמה הזאת תהיה שלי, ואנשים ערמומיים יהיו עבדים ובקר".

השטן הקדמון קונדון מתעורר מתרדמתו הארוכה, ועתה הוא מתהלך בין החיים המתהלכים על הארץ. בתוך הכאוס, הכוכבים איבדו את קללתם ואת צחנת הפחד והדם שמילאה אותם לאורך כל הדרך. קונדון שיחרר על הארץ את זעמו ואת נקמתו למשך כל תקופתו הארוכה. במהירות, הארץ העזובה העכשווית של האמיו הפכה להיות לביתם של משרתיו של קונדון ולמשך שנתיים ארוכות הרוע של שלטונו עיכר את כל מה שהיה פעם טהור. יום הסיוט, קטע מתוך הנבואה הגדולה, התגשם וכבר לא היה אלא מילים של ימים שחלפו. אנשים חכמים התחילו את לימודיהם מחדש, מקווים ומתגעגעים לקרן האור המוזכרת בכתבי הנבואה. תקוותם האחרונה נותרה בעוצמת החותם של אטראמו, החותמת ששמרה על מאסרו של קונדון. ב8 חתיכות החותם פוזר ורק כאשר החותם נעשה כולו, יחזור שוב השלום לארץ.